מכורת חורף.
יש כזה דבר.
מחכה לגשם הראשון. אוהבת צעיפים, הולכת בלי מטריה ומעיל,
נהנית מהקור, מהטיפות על הפנים, מהאוויר הנקי והקר,
הולכת יחפה על המרצפות הקפואות בבית.
כל השנים סבלתי בקיץ.
בכתיבת שמונה שנים של בלוג,
אני חושבת שיש פה לפחות 20 סיפורי גשם והכרזות על אהבתי לחורף,
מכורי החורף הזדהו ושונאי החורף הרימו גבה
וככה היה שנים.
אז מה קרה?
שלושה שינויים קרו השנה,
שלושה שינויים שגרמו לי לאחרונה להתגעגע לקיץ,
להתחיל לחשב כמה זמן נשאר עד שהחורף הישראלי הקצר שלנו ייגמר,
ואולי לעשות טבלת ייאוש כמו יונתן שמחזיק ליד המיטה שלו לוח שנה,
ומסמן כל יום שעובר בדרך לתאריך המסומן. יום ההולדת שלו.
השינוי הראשון הוא ניתוח השרוול שעברתי בתחילת החורף של שנה שעברה,
בזכותו ירדתי 43 ק"ג ופתאום קר לי. ממש. ברמת קר מכאיב ולא נעים.
ואני שמעיל חורף לא היה קיים במלתחה שלי, מסתובבת קבוע בתיק עם צעיף ענק,
בלחץ מהקור.
שינוי שני?
מעבר דירה. או יותר נכון מעבר לדירת גג.
מה שלווה בגידול עגבניות ומלפפונים, פתיחת בריכה למיה ויונתן בקיץ,
כיף? אז זהו שאז הגיע החורף…
ואיתו הצפה של חדר הילדים בגשם הראשון והמון בעיות רטיבות ….
כיף? אז זהו שאז הגיע החורף…
ואיתו הצפה של חדר הילדים בגשם הראשון והמון בעיות רטיבות ….
קירות הגבס נרטבו, תמונות נהרסו, צבע התנפח
וכרגע אנחנו רק מחכים שהכל יתייבש ונוכל לצבוע מחדש.
וכרגע אנחנו רק מחכים שהכל יתייבש ונוכל לצבוע מחדש.
והשלישי? שעון החורף.
אם בעבר התחלת וסיום שעון הקיץ לא שינו לי הרבה, חוץ משינוי הזמנים בהם בילינו בגינה,
וגם כמה ימי הסתגלות לשינוי בשעת השינה.
השנה שעון חורף = פחות זמן אור אחר הצהריים,
מה שהוביל לעצירת המנהג המשפחתי הכי נחמד שיצרנו לנו מאז המעבר.
כל ערב בסביבות השעה שש כשכבר לא חם,
עלייה לגג עם עוגיות וקנקן מים חמים שהפך לקנקן תה עם עלי נענע ולואיזה שקטפנו מהאדניות,
יושבים, מדברים, צוחקים, זמן משפחתי נטו.
אז אתם מבינים איך פתאום אני מתגעגעת קצת לקיץ?
או שאולי נתפשר על האביב?
