אני חושבת שזאת ההגדרה המדויקת עבורי לחיים בתל אביב השנה.
ויתרונות יש בשפע.
שוק הכרמל במרחק עשר דקות הליכה, דואר, בנק, מכולת וסופר במרחק של חמש.
שפע של מסעדות, בתי קפה ואנרגיה.
אנרגיה של עיר שתמיד יהיו בה אנשים ברחובות כמעט בכל שעה.
מטיילים עם הכלב, חוזרים או הולכים לבילוי.
לפעמים הולכים לקנות חלב ב 23:00 בלילה.
הכל קרוב, הכל נוח, הכל זמין ואי אפשר שלא להתאהב באורח החיים הקליל הזה,
הצעיר הזה, כאילו בלי מחויבות.
כי בשנה האחרונה תל אביב השתנתה לי.
הרחובות מזכירים אתרי בניה עם שיפוצי הבניינים ובנייתם וכל כמה מטרים תמצאו משאית, מכולה או מנוף.
את הבניינים הקסומים והישנים אבל לא מידי, שנתנו לעיר הזאת אופי מיוחד מחליפים לאט לאט
בניינים גבוהים וחדשים עם המון קומות וחלונות וחניה מתחת לבית, ופתאום האופי שלה קצת דוהה.
והמשאיות, הטרקטורים, פחי הפינוי הענקיים, גודשים העיר, ומכערים אותה,
וכן אני יודעת, היא תהיה חדשה יותר, משופצת יותר, וגם יקרה מן הסתם יותר,
והקירות הסדוקים, הלבנים שמתגלות מתחת לטיח, תיבות הדואר הישנות בכניסה לבניין ליד דלת העץ,
או המתכת. ייעלמו. ובמקומן תהיה תל אביב חדשה. נוצצת אולי, אבל בלי קסם.
נחסם ברוב שעות היום בגלל שיפוצי הרכבת הקלה,
ואני מהמרפסת בקומה הראשונה מסתכלת על נהגים, העצבניים קצת, שמחכים בסבלנות ולפעמים לא ממש,
וחושבת שבטח הם כבר ממש היו רוצים לשמוע את המשפט "הגעת ליעד".לפעמים חולמים ומדברים על בית קרקע, עם גינה מסביב, נדנדה בגינה,
והרבה צמחי תבלין. על חדר לכל ילד. חניה צמודה לבית.
ואז מבינים שזאת עסקת חבילה עם חובת רכב צמוד אפילו למכולת.
חשבונות גדולים לתחנות הדלק, פקקים, פחות מבחר ושפע והמון.
ואז שותקים.
תל אביב, אני אוהבת אותך.
אז אל תשתני לי.
חצי שנה אחרי שכתבתי את הפוסט הזה,
פרסמתי בפייסבוק את המשפט הבא …
"בי תל אביב, שלום גבעתיים"
המעבר בקרוב,
ובינתיים הבנין לידנו מתחיל תמ"א.
עוד משאיות, עוד מכולות, עוד פקקים.
