תמיד עם מצלמה מוכנה.
מצלמת , עורכת, מוחקת, שומרת.
ומה איתי ?
מה קורה כשנמאס לי קצת להיות מאחורי העדשה …
קבעתי צילומי משפחה עם הצלמת אלה סברדלוב המוכשרת,
שהצילומים שלה טבעיים ומיוחדים,
רגעי קסם כאלו שרק צלם מוכשר יקלוט ויהיה זריז מספיק גם לצלם.
אחר צהריים בחול המועד פסח ,
מתכוננים לצילומים שקבעתי כבר יותר מחודש מראש.
מיה לא רוצה להתלבש, יונתן לא רוצה להסתרק,
אווירה עצבנית בבית ואני נושמת עמוק ומנסה להיות רגועה.
הגענו לחוף נעורים הפוטוגני,
לאחר נסיעה לא קצרה בגלל פקקי הטיולים והפיקניקים.
לא קצרה ? שעה וחצי במקום חצי שעה …
לא קצרה ? שעה וחצי במקום חצי שעה …
בדרך שמעתי רק קיטורים … ו"של מי היה הרעיון הזה בכלל"
אווירה עצבנית גם ברכב ואני נושמת עמוק ומנסה להיות רגועה.
תמיד בצילומי המשפחה כולם מחייכים וצוחקים,
ואני חושבת בדרך שאולי אתקשר לאלה ואבטל את הצילומים.
רוצה לבקש ממון אמור להסתובב סיבוב פרסה.
כי איזה צילומים יהיו לנו ? עם פרצופים חמוצים ועצבניים ?
ואז אנחנו מגיעים…
ורוח נעימה ונוף מושלם של ים, כמו מטה של פיה בסרטים המצוירים,
מרגיעים פתאום את כל הקיטורים והפרצופים החמוצים.
את ההערות מחליפים צחוקים כשגלים מפתיעים אותנו במים קפואים על רגליים יחפות.
קריאות התלהבות מחליפות קיטורים כשנמצאים אוצרות מהים,
אז יש לנו אלבום תמונות משפחתי, חייכני כזה עם רגעי קסם.
ואף אחד לא יכול לנחש ששעה לפני שצילמו אותנו, סף העצבים היה אי שם גבוה,
כמו כל משפחה בחיי היומיום הרגילים שלה.
רגעים של כעס לצד צחוקים לצד עייפות לצד התרגשות.
